רישומי הזן הצנועים במידותיהם ביטאו את עניינו של יואב בפילוסופיה הזן-בודהיסטית וקליגרפיה יפנית וסינית. בתקופתו, זוהו רישומים אלו ע״י רפי לביא כעיסוק סמי-סוריאליסטי, ואילו ע״י אחרים כאקספרסיוניסטי. במרחק הזמן, ניתן לראות בהם אימון פרפורמטיבי מתמשך בספונטניות נטולת אגו, אשר הלכה בד בבד עם תובנותיו של בראל ביחס למשבר הייצוג באמנות המערב.
״ההיטמעות במוחלט היה כמדומה סוד קסמה של ההגות הזן-בודהיסטית בעיני חוגו של בראל בשלהי שנות ה-50, בראל ידע שהמבט המערבי בן הזמן איננו מאפשר את האמונה במוחלט או את ההשלה/איונו של העצמי, ואף כתב ׳שהניסיון לעבור לקונטקסט אוריינטלי, הזר בטבעו לאירופאי, נידון מראש לכישלון׳.
[אירית הדר]
״חייבת להיות כאן הזהות של ׳זהה לנושא׳, בניגוד ל׳אני עומד מול פני הנושא׳. אין הצייר הבודהיסט מנסה למסור מה תהיה חווייתו של אדם העומד מול דרקון, אלא להצביע אל חוויה שמעבר להבדלי ׳אני מול׳, בעת שחדל להתקיים ההבדל בין ׳אני׳, ובין העולם החיצוני.״
[יואב בראל, ציור אוריינטלי וציור אירופי, 1962]